צללים באור
בשלושת העשורים האחרונים, יחד עם תופעות מגוונות של שימוש נרחב וחופשי שאמנים פלסטיים עושים בצילום, אנו עדים לפריחה של הצילום המבוים. זהו סוג צילום המתאר עולם על גבול המדומה, המשליך, בדרך כלל באופן אירוני, הן על אופן הקריאה שלנו את ה"מציאות" בעידן של אמצעי התקשורת האלקטרוניים והן על האובייקטיביות המפוקפקת של מדיום הצילום עצמו.
הצילום של מלכה ענבל הינו צילום מבוים הנעשה בסטודיו והוא מעין אילוסטרציה חזותית לרעיונותיה ולחוויותיה של הצלמת. היא איננה מנסה לשחזר מצבים "טבעיים" הלקוחים מהמציאות המוכרת לנו אלא יוצרת עולם דרמטי, הזוי, המזכיר ולא במקרה סצנות על במת התיאטרון. ההתייחסות שלה היא כבדת ראש, רגשית ורומנטית ובכך קרובה ברוחה יותר לתפיסות של צילום מבוים מהמאה ה-19 מאשר לצילום המבוים המתוחכם, הממזרי של ימינו.
יצירתה של ענבל שהיא "סיפורית" מיסודה – מתייחסת לאנשים שמקורם בחיי היומיום, בבנליה של שגרת החיים. חומרים אלה מרתקים אותה ובהשראתם היא יוצרת את דימוייה. "לכל אחד יש את הרגעים הקטנים האלה של לברוח, של כאב, של לבד ואובדן. התמונות שלי מספרות את הרגעים האלה של משפחה, זוגיות, ילדים ועבודה. ככל שאני מקשיבה, נוגעת ביותר אנשים, כך נראים החיים יותר ויותר כחידה גדולה ומרתקת". במשפט זה מתארת הצלמת בצורה תמציתית את הנושאים המעסיקים אותה. המחשבות הופכות בדמיונה לתמונות והיא רושמת ומתייקת אותן עד שבהבשיל הרגע הן מתממשות והופכות ליצירות צילום.
הדרך למימוש מחייבת הפקה צילומית בסטודיו – תהליך מורכב ולא קל המצריך יכולת ארגון ושליטה טכנית הן בציוד הצילום והן באביזרים נלווים. מלכה ענבל משתמשת ברקעים מצולמים ומצוירים, במסכי ניילון כסופים שהם שקופים ומשקפים בו בזמן ולפיכך יוצרים צירופים מתעתעים של מראות קונקרטיים ומעוותים של טשטוש וחדות. לתאורה יש אצלה חשיבות מכרעת והיא מתפקדת בצורות שונות בהתאם לחומרים ולגופים שהיא פוגעת בהם. קושי מיוחד נובע מהעבודה עם דוגמנים, לרוב רקדנים, אותם האמנית מנחה ומביימת לסצינות שהיא הוגה ומתכננת מראש.
המראה הכללי של צילומי מלכה ענבל הוא אפלולי וקודר. השחור רב מהלבן ודמות האדם היא יותר צללית מאשר גוף בעל נפח ומשקל. על הבמה שהיא מעמידה לפנינו היא מציגה תיאטרון שבו צירופי הצלליות מייצגים באופן מופשט ומטאפורי את "מצבו של האדם" על היבטיו השונים.
אפשר לראות ביצירות אלה תיאור פסימי של עולם שבו בני האדם נידונים להיות ביחד, בעל כורחם, לטוב או לרע. אך באותה מידה ניתן לזהות בהן אהבה גדולה לדרמות של אור-צל המאפשרות לאמנית לבטא לא רק את רעיונותיה וחוויותיה, אלא גם את רגישותה למתחים צורניים שיש בהם יופי ועומק משל עצמם.
אברהם אילת
